כור היתוך אצלי בבית

רצה הגורל נולדתי לאבא פולני ואמא טריפוליטאית. אבי, שדיבר יידיש, פולנית, רוסית וגרמנית, היה ילד בימי מלחמת העולם השנייה. הוריו שלחו אותו ואת אחיו לרוסיה, שם הם חיו כמה שנים, עד עליית הנוער לישראל. מאוחר יותר, גם סבי וסבתי ושתי בנותיהם הנוספות הגיעו לישראל.

אמא, גדלה בטריפולי שבלוב, שהייתה תחת משטר איטלקי. אמא למדה בבית ספר איטלקי, וחיה בקרב הקהילה היהודית בטריפולי. אמא דיברה ערבית, איטלקית וכשהתחתנה עם אבא, למדה גם אידיש, כי זו היתה שפתם היחידה של סבי וסבתי מצד אבא. גדלנו בבית חם. בחגים הונחו על השולחן מאכלים ממיטב המסורת של העדות.

כשחגגנו את ליל הסדר אצל סבתא שרה וסבא אברהם, אכלנו גפילטע פיש, וכשהתכנסנו בבית סבתא גאולה וסבא בנימין, אכלנו חריימה… העיקר במשפחה היתה שמחה. משפחה גדולה, שנפגשת המון, כך נראתה ילדותי. כשהגעתי לבית הספר היסודי, התחלתי לשמוע על אשכנזים ומזרחים, על אפלייה. דברים שלא חשבתי שיש בהם עניין כלשהו. הסתבר לי שהגיעו לכאן מאירופה ומאפריקה,

ושיש שווים יותר ושווים פחות. זה העלה לי חיוך של תהייה ויחד עם זאת, כאב בלב, שהרי, ברור היה שאנו עם אחד. עברו מאז שנים רבות. היום אני פוגשת את הפילוג הזה בין המפלגות, בקרע בעם. ברור שעלינו לבחור לא במפלגה מסויימת, אלא מעבר לבחירות, לבחור באיחוד העם. לא חשוב במה תבחרו בבחירות הקרובות, אלא חשוב שנהיה מחוברים מעל כל הפלגים, ותאמינו לי, זה אפשרי. היום כאמא וכמחנכת, אני מכוונת לאיחוד, ולהרגשת הלב של האחר. ממש לא לפי צבע העור, או הבדל כלשהו. רוצה שנממש זאת בינינו וכך נחיה. שם טמון השפע, שם טמונה האהבה, להרגיש כל אחד כאחיך, כקרוב. איך החיים שלנו יראו אז, הא?

יפית