סברס

סברס, יכול להיות שהלכנו עם העניין הזה רחוק מדי? הפנמנו מדי את הדמיון לפרי הצבר? הסברס, אומרים עליו שהוא קוצני כלפי חוץ אבל בפנים הוא רך ומתוק. כך אנחנו הישראלים. חצופים, מחוספסים. מעיזים, מאלתרים, לא עושים חשבון לאף אחד, מקמבנים,נמצאים במאבק מתמיד של הישרדות ויכולים לו. יהיה בסדר. כך כבר יותר ממאה שנים של ציונות ותקומה לאחר אלפיים שנות גלות. חיים ברכבת הרים מטורפת של עליות ומורדות. שמחה ויגון שיאים של התרוממות רוח ובורות של צער וכאב. אין כאן רגע דל. כמו סברס שגדל בשדות, כך אנחנו שולפים את הקוצים המחודדים שלנו, כלפי אויבנו מסביב אבל גם כלפי עצמנו.

מדברים סרה איש ברעהו, מתלהמים, פוגעים, ומתנשאים. שאף אחד לא יתקרב. שלא ניפגע. יכול להיות שלא באמת למדנו מה זה להיות סברס. קשוח מבחוץ אבל רך מבפנים. שכחנו את הפנימיות של הפרי, את הרוך והעדינות, השיתוף והתמיכה, החיבוק וההכלה. אהבת הזולת. ואהבת לרעך כמוך.

לקוצים של הסברס היה תפקיד חשוב במאבקה של מדינת ישראל לעצמאות ואולם המלחמות לא תמו ועדיין אנו חיים על חרבנו. האיום הקיומי נותר על כנו וגם השיח האלים ושנאת החינם במחוזותנו רק הולכת ומתגברת מדי יום ביומו ומגיעה לשיאים חדשים. נראה שבמובן מסוים עדיין נותרנו בארגז החול של גן הילדים עם כל ההישגים של מדינת ישראל. אנחנו הישראלים לא התבגרנו, לא בררנו בינינו מעל כל המחלוקות והדעות השונות מאין באנו ולאן אנו הולכים. האם זה מקרה שאחרי כל כך הרבה שנות גלות מייסרות התאספנו כאן? האם יש לנו תפקיד בתהליך הזה? האם העם שהביא לאנושות את התנ"ך צריך להתמקד בהייטק ובטילים או שמא יש לו ייעוד אחר?

מה מקור האנטישמיות. איך נוכל לפתוח דף חדש. לכונן חברה מתוקנת שתהיה דוגמא ומופת לכל העמים. והאחריות מוטלת על כל אחד מאיתנו. עם הספר אינו יכול לטמון את ראשו בחול. עם הספר צריך להיות עם ראש "גדול". להיות החלוצים של דרך חדשה לנו ולאנושות. לצחצח את המושגים הישנים של חמלה, הבנה, רגישות. לנצל את כל הכוחות היצירתיים ופורצי הדרך לדרך חיים נאורה יותר של התחשבות בזולת. של דאגה לכל אחד בחברה. ועם הכוח הכביר של האחדות והדבקות במטרה הנעלה נוכל להיות אור לשאר העמים שכל רצונם יהיה רק ל"העתיק" מאיתנו את הסטאראפ החברתי. הגיעה העת ליציאת מצרים חדשה. משנאה לאהבה. מהקוצים של הסברס לפרי המתוק והטעים.

יפית